פסק דין בתיק ב"ל 27449-02-12

2.       ביום 19/10/98, קבע פוסק רפואי כי עקב התאונה, היתה למערער נכות זמנית בדרגות שונות, עד יום 31/5/11, וכי החל מיום 1/6/11 דרגת הנכות היציבה עקב התאונה האמורה, היא בשיעור 0%.

3.       המערער ערר על החלטת הפוסק הרפואי. הערר נדון ביום 18/12/11 על ידי ועדה רפואית לעררים (שתיקרא להלן: " הועדה"). הועדה החליטה לדחות את הערר, ועל החלטתה זו הוגש הערעור שבפני.

בחינת טענות ב"כ המערער והתייחסות אליהן

4.       חלק נכבד מטענות ב"כ המערער בערעור זה, אינן טענות במישור המשפטי, אלא מכוונות להביא לכך שייקבע כי הועדה טעתה מבחינה רפואית.

          הטענות הרפואיות שהעלה ב"כ המערער, הן טענות על קיומו של "קשיון" לא נוח באצבע, טענות על אופי הבדיקה שנערכה למערער, טענות כי הועדה נסמכה על קביעות רפואיות שאינן תואמות את המציאות, כי היא היתה אמורה לקבוע למערער דרגת נכות וטענות נוספות כיוצא באלה.

          אין לי מיומנות לקבוע אם יש הצדקה רפואית לטענות אלה או אם לאו, אך ממילא אין בידי לקבל את הטענות הרפואיות האמורות, וזאת בשל הוראת סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, המסמיך אותי לדון בערעורים מסוג זה, בשאלות משפטיות בלבד.

5.       טענה נוספת של ב"כ המערער, היא טענה במישור המשפטי, אלא שעלי לדחותה בקביעה שאין לטענה זו על מה להסתמך. בכך כוונתי לטענה על כך שהועדה החליטה את החלטתה בשל "שיקולים זרים". ב"כ המערער לא פירט מה היו השיקולים הזרים הנטענים, ומדוע, לדעתו, נכון לייחס לחברי הועדה שיקולים זרים כלשהם.

6.       לב"כ המערער יש גם טענה משפטית נוספת, על כך שהועדה לא נתנה למערער זכות טיעון. טענה זו - נדחית לגופה. אמנם, כעקרון ניתן לקבוע שגם הועדה, כמו כל גוף או אדם שיש לו סמכות להחליט החלטות בעניינו של אחר, חייב לשמור על עיקרי הצדק הטבעי, ולאפשר למי שעומדים להחליט בעניינו לטעון בפני הגוף שמוסמך להחליט.

אולם, היקף זכות הטיעון שאותה יש לתת, אמור להיבחן על פי הנסיבות הרלוונטיות למהות ההחלטה.

          הועדה לא קבעה קביעות עובדתיות חורגות מהתחום הרפואי, אלא השתיתה את החלטתה על עניינים רפואיים בלבד. בנסיבות אלה, זכות הטיעון הראויה היתה הזכות להשמיע בפני הועדה את התלונות במישור הרפואי (בנוסף להגשת הערר הכתוב). בחינת הפרוטוקול מעלה כי המערער קיבל זכות כזו.

          לפיכך, כאמור, אני דוחה את הטענה בענין אי-מתן זכות טיעון.

7.       טענה נוספת שאף היא במישור המשפטי, אך גם אותה יש לדחות לגופה, היא הטענה בענין אי-הנמקת החלטת הועדה.

          אכן, הועדה היתה אמורה לנמק את מסקנתה. חובה זו מעוגנת בתקנה 24 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, כפי שפורשה בהלכה הפסוקה.

          אולם, בחינת הפרוטוקול שערכה הועדה מעלה כי הועדה נימקה את מסקנתה. הנימוק, שנכתב בסעיף 23 לפרוטוקול היה כי הועדה דוחה את הערר "לאור הממצאים". הממצאים, מפורטים בסעיף 21 לפרוטוקול, ושם פורט כי הצלקת אינה דבוקה לעומק ואינה רגישה, לא במישוש ולא בתזוזה, פורט כי המערער מסוגל לסגור את כל האצבעות באופן מלא ותקין, פורט כי גם יישור האצבעות תקין לרבות באצבע האמצעית, וכן כי אין פגימה בתחושת המערער באצבע זו.

          לפיכך, כאמור, אין סיבה לראות את החלטת הועדה כבלתי מנומקת ולכן אני דוחה את טענת המערער בדבר העדר הנמקה.

8.       הטענה היחידה שהועלתה על ידי ב"כ המערער ואשר יש לבחון אותה באופן ממשי בערעור זה, היא הטענה בענין החומר הרפואי שעמד בפני הועדה.